אורחי כבוד

סבסטיאן לליו

הבמאי זוכה האוסקר סבסטיאן לליו הוא מהקולנוענים הבולטים ביותר שפרצו מצ'ילה אל הזירה הבינלאומית. הסרטים של לליו אוהבי אדם, חופשיים ומלאים בתשוקה ואינטימיות, לצד בדידות ושברון לב. האמון שהוא בונה עם שחקנים ושחקניות משיג הופעות כנות, מובחנות בניואנסים ומלאות חיים. הגיבורות הלא צפויות של סרטיו המאוחרים מחפשות אחר קבלה ואהבה, ומעוררות שאלות על החברה ועל עצמנו. סרטו "אישה פנסטסית" (2017), על זמרת ברים טרנסית החומקת מהרשויות ומשפחתו על בן זוגה, זכה להצלחה בינלאומית וזיכה את לליו בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר וגם בפרס התסריט הטוב ביותר ופרס הטדי של פסטיבל ברלין.

לליו נולד בארנטינה ועבר לצ'ילה עם אמו בגיל שנתיים. לאחר שנה של לימודי עיתונאות הוא רכש את השכלו הקולנועית בבית הספר לקולנוע בצ'ילה. סרטיו הראשונים כבר העמידו אותו תחת אור הזרקורים של הקולנוע הבינלאומי: "המשפחה הקדושה" (2006) הוקרן בפסטיבל סן סבסטיאן, "כריסמס" (2009) נכתב במסגרת הרזידנסי של פסטיבל קאן והוקרן בו בבכורה במסגרת השבועיים של הבמאים, ו"השנה של הנמר" (2011), על אסיר שבורח מהכלא ברעידת האדמה בצ'ילה הביא את לליו לפסטיבל לוקרנו. "גלוריה" (2013) התחרה בפסטיבל ברלין וזכה בפרסים רבים, כולל דוב הכסף לשחקנית הטובה ביותר. לאחר "אישה פנטסטית" המשיך לביים את "שאהבה נפשי" (2018), סרטו הראשון באנגלית, ו"גלוריה  בל" (2019) בכיכוב ג'וליאן מור וג'ון טורטורו, עיבוד מחודש ל"גלוריה". סרטו החדש, "הפלא" בכיכוב פלורנס פיו, נמצא כעת בשלבי פוסט־פרודקשן.

הקרנות:
"שאהבה נפשי" – יום ה' 16.06 | 20:00
"אישה פנטסטית" בנוכחות הבמאי – יום ו' 17.06 | 13:30
כיתת אמן – יום ש' 18.06 | 15:00
"גלוריה" – יום ש' 18.06 | 17:00

מיה הנסן־לאב

אחד הקולות הבולטים והמעניינים של הקולנוע הצרפתי העכשווי – מיה הנסן־לאב חותרת אל האמת והאותנטי והקולנוע שלה אנושי מאוד. הנסן־לאב מנתבת אירועים מחייה לחקר אישי אך לא בהכרח אוטוביוגרפי של החוויה האנושית ומקצב החיים בצורה אינטימית, עדינה ונטורליסטית, גם כשהיא חדה ונוקבת. סרטיה עוסקים לרוב בשאלות הרגשיות והפילוסופיות הכרוכות בקשרים רומנטיים ומשפחתיים, ועושים זאת בצלילות ופכחות רבה ותוך המנעות מוחלטת מפאתוס. במקום זאת, הנסן־לאב לוקחת את גיבוריה אל חיק הטבע ואיזורי הכפר היפהפיים ומתמקדת לרוב ברגעים הקטנים והחמקמקים שמרכיבים חוויות משמעותיות בחיים. כך מצליחה לבטא את מה שלא נאמר ולא ייאמר במילים.

בת למרצים לפילוסופיה, לאחר ששיחקה בשני סרטים של אוליבייה אסייס כנערה, היא החלה ללמוד משחק בפריז, אבל פרשה והפכה למבקרת קולנוע בכתב העת הנחשב "מחברות הקולנוע", שם התחשלה התפיסה הקולנועית שלה. לאחר מספר סרטים קצרים, החלה לביים סרטים באורך מלא, שזכו להערכה ולשבחים רבים כבר מן הרגע הראשון. בין סרטיה הבולטים הם "העתיד לבוא" (2016) זיכה אותה בדוב הכסף על הבימוי בטוב ביותר בפסטיבל ברלין, ו"האי של ברגמן" שהוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2021. סרטה הראשון "הכל נסלח" (2007) היה ומעמד לפרס הסזאר לסרט ביכורים, "אבי ילדיי" (2009) זכה בציון לשבח מטעם חבר השופטים של מסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן, "להתראות אהבה ראשונה" זכה בציון לשבח מטעם חבר השופטים של פסטיבל לוקרנו, "עדן" (2014) ו"מאיה" (2018) ערכו את בכורותיהם בפסטיבל טורונטו. סרטה החדש, "בוקר טוב אחד", ערך את בכורתו בחודש שעבר במסגרת "השבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן האחרון.

הקרנות:
"האי של ברגמן" – יום א' 12.06 | 15:30
"עדן" על חוף הים – יום ג' 14.06 | 20:30
"להתראות אהבה ראשונה" – יום ד' 15.06 | 14:00
כיתת אמן – יום ד' 15.06 | 19:00
"העתיד לבוא" בנוכחות הבמאית – יום ה' 16.06 | 14:00

ג'ואי סולווי

ג'ואי סולווי עוסק.ת באמנות, אקטיביזם וקולנוע. סולווי יצר.ה את הסדרה זוכת פרס האמי ופרס גלובוס הזהב "טרנספרנט" ואת סדרת הקאלט הפמיניסטית "I Love Dick", שתיהן עבור אולפני אמזון. עוד לפני כן, הוענק לסולווי פרס הבימוי הטוב ביותר בפסטיבל סאנדנס 2013 על הסרט "Afternoon Delight". סולווי חתוםה על הפקת סדרת הטלוויזיה המוערכת "עמוק באדמה", ועל הקמת ההוצאה לאור "Topple Books", שפרסמה ממוארים של פרשס בריידי־דיוויס, אלכסנדרה בילינגס ופידג'און פגוניס. בימים אלה סולווי בעיצומה של עבודה על מיני סדרה חדשה בשם "The South Common Experiment" המדברת על התבגרות ב"אוטופיה גזעית". סולווי ממייסדי "5050 עד 2020", יוזמה של תנועת "TimesUp", וממקימי תוכנית "The Disruptors Fellowship", לקידום בהוליווד של אמנים ואמניות לא־לבנים, טרנס*, בעלי מוגבלויות ומהגרים לא מתועדים. סולווי יזםה את הארגון הקהילתי "East Side Jews" וחבר.ה במועצת המנהלים של Temple Nefesh – מרחב יהודי טרנסי־דתי לאקטיביזם ולרוחניות. סולווי בשלבי פיתוח של פודקאסט, ופרויקטים לטלוויזיה ולקולנוע אשר ממלאים את החזון של "Topple" לקדם אמנים מקהילות מודרות ואת סיפוריהם. סולווי מזדהה כטרנס* וא־בינארי.ת ומשתמש.ת בכינוי הגוף They.

הקרנות:
"טרנספרנט": שני פרקים מהסדרה – בנוכחות היוצר.ת – יום ג' 14.06 | 14:00

כיתת אמן – יום ו' 17.06 | 16:30
"I Love Dick": שני פרקים – יום ו' 17.06 | 18:30

אלברט סרה

מאסטר קטלוני שמיצב את עצמו כאחד מיוצרי הקולנוע האיטי הרדיקליים והנועזים ביותר. עבודתו המבריקה והחתרנית נשענת על ההיסטוריה של הספרות והאמנות. הסרטים של סרה מתרחשים בנופים יפים ומרוחקים ולעתים בתוליים, ומעדכנים בחופשיות את היסודות המוצקים תרבות המערב כדי ליצור משלים פילוסופיים פרודיים הממזגים את המיתי עם היומיום: הוא מצמצם אירועים היסטוריים לאנקדוטות אקצנטריות ומשליך את הדמויות אל מערבולת של הגשמיות היומיומית. סרה נהנה לשבור מוסכמות ואתגר את הצופים במינימליזם פרובוקטיבי, בצילום טבול בצללים, ובעיסוק בהתפוררות הערכית של העולם.

לאחר שלמד פילוסופיה וספרות, סרה כתב מחזות והפיק מגוון של עבודות וידאו. הוא זכה להכרה בינלאומית כבר עם סרטיו הראשונים "כבודו של האביר" (2006) ו"שירת הציפור" (2008) שהוקרנו בפסטיבל קאן במסגרת "השבועיים של הבמאים". "הסיפור על מותי" (2013) זכה בפרס הראשון של פסטיבל לוקרנו, "מותו של לואי ה־14" (2016) בכיכוב הילד הנצחי של הקולנוע הצרפתי ז'אן פייר־לאו הוקרן בפסטיבל קאן, טורונטו וניו יורק, ו"חירות" (2019) זכה בציון לשבח מטעם חבר השופטים במסגרת "מבט מסוים" של פסטיבל קאן. סרטו החדש "Pacifiction" ערך את בכורתו בחודש שעבר בתחרות הראשית של פסטיבל קאן האחרון.

הקרנות:
"הסיפור על מותי" – יום ב' 13.06 | 16:00
כיתת אמן – יום ג' 14.06 | 20:00
"חירות" בנוכחות הבמאי – יום ד' 15.06 | 15:00

ננה אקבטימישווילי

ננה אקבטימישווילי היא סופרת, תסריטאית ובמאית גיאורגית, שפרצה בעשור האחרון וזכתה להערכה רבה. סרטיה הוגדרו על־ידי המבקרים כגל חדש ואפילו כלידה מחודשת של הקולנוע הגיאורגי. הסרטים של אקבטימישווילי מעלים בצורה יצירתית סוגיות אוניברסליות בתוך הקשר תרבותי ספציפי: כאן החיפוש אחר זהות נשית בחברה הגיאורגית הפטריארכלית המודרנית. המצלמה בסרטיה נצמדת לגיבורות ומעבירה את החוויה הסובייקטיבית שלהן בנאמנות, כשהן מתמודדות עם מערבולות רגשיות מפתיעות ומשכנעות. הקונפליקטים החברתיים והמתחים התרבותיים אמנם נשארים מחוץ לפריים, ברקע, אבל הם אופפים את ההתרחשויות ומשרים על הדמויות ועל הצופים איש שקט מתמיד. בתוך העולם שאקבטימישווילי בונה, פורצת היצירתיות שלה, המשלב קלילות, קומדיה ואירוניה רבה בסרטיה.

אקבטימישווילי למדה תסריטאות ודרמטורגיה באקדמיה לקולנוע וטלוויזיה בפוטסדאם־בבלסברג, גרמניה. יחד עם בן זוגה סימון גרוס היא ביימה סרטה הראשון "מלבלבות" (2013), שהוקרן בפסטיבל ברלין וזכה בפרס CICAE, לפני שהמשיך לסבב פסטיבלים מכובד ואף ייצג את גאורגיה באוסקר. סרטם השני יחד, "משפחתי המאושרת" (2017) הוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל ברלין, ונמכר לנטפליקס. ספרה הראשון, "שדה האגס" פורסם בשנת 2015, ותורגם ל־16 שפות. בשנת 2021, התרגום האנגלי היה מועמד לפרס בוקר היוקרתי.

הקרנות:
"משפחתי המאושרת" – יום ב' 13.06 | 17:00
כיתת אמן – יום ב' 13.06 | 20:30
"מלבלבות" – יום ג' 14.06 | 14:30

גוקהן טיריאקי

גוקהן טיריאקי הוא צלם קולנוע טורקי עטור שבחים המוכר בעיקר בזכות שיתוף הפעולה המתמשך שלו עם הבמאי נורי בילגה ג'יילן. הצילום המרהיב והמדויק של טיריאקי מכניס את הצופה לעולמות ויזואליים מרתקים, אשר מצליחים לספר סיפור בכל קנה מידה של הפקה שבה הוא עובד. העבודה המוקפדת של טיריאקי יוצרת אווירה פיוטית ומרהיבה שמבטאת את התחושות של הדמויות באמצעות דימויים בלתי נשכחים שחודרים עמוק.

טיריאקי החל את דרכו כצלם בסרטי טלוויזיה ודוקו בין השנים 1991–1996 לפני שהחל לצלם סרטי קולנוע. טריאקי זכה לפרסים ולשבחים רבים על עבודתו עם הבמאי ג'יילן, ביניהם על "אקלימים" (2006), "שלושה קופים" (2008), "היו זמנים באנטוליה" (2011) שזכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן, "שנת חורף" (2014) שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, ו"עץ האגס הפראי" (2018). בנוסף צילם טיריאקי סרטים מוערכים נוספים ביניהם "אייוי" (2015), "משהו שימושי" (2017), ו"היו זמנים בכלכותה" (2021) שהוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה האחרון.

הקרנות:
כיתת אמן – יום ו' 17.06 | 12:00
"שנת חורף" – יום ו' 17.06 | 16:30
"עץ האגס הפראי" בנוכחות הצלם – יום ש' 18.06 | 11:30

אנגלה שנלק

זוכת פרס הבימוי של פסטיבל ברלין 2019, אנגלה שנלק היא יוצרת המזוהה עם הזרם העכשווי בקולנוע הגרמני המכונה "אסכולת ברלין", שבין חבריו נודעו גם כריסטיאן פצולד ותומס ארסלן, אך היא ייחודית וחריגה גם בתוכו. לסרטיה הנועזים יש קצב וטון משלהם שמצליח לצופים להתבונן בעצמנו ולהתחבר קצת יותר לצד הבלתי מוסבר שבנפש האדם. שנלק עוסקת לרוב ביחסים אנושיים ואינטימיים בתוך התא המשפחתי האירופאי תוך מודעות חברתית וכלכלית ביקורתית. הסרטים מתחילים כבר בתוך התרחשות ולפעמים אפילו אחריה, אבל הרצף העלילתי מנופץ ונזנח, ובמקומו שנלק בונה את סרטיה מאותם הרגעים השבורים שמתרחשים בין לבין האירועים הדרמטיים. כמו הגישה הצנועה שלה למדיום, גם המינימליזם הרדיקלי של הופעות המשחק האטומות בסרטיה שואב ממסורות ההזרה של התיאטרון ומהנוקשות הברסונית שמתנגדת לנטורליזם. כך הופכים סרטיה למסתוריים, חידתיים ומאתגרים, ועם זאת הם מרגשים ומצליחים לחשוף את הקשרים המטאפיזיים הגועשים שמתחת לחוויות היומיום השלוות.

שנלק למדה דרמה והחלה כשחקנית תיאטרון לפני שלמדה באקדמיה לקולנוע וטלוויזיה בברלין. כבר בסרט הגמר שלה, "I Stayed in Berlin All Summer", פיתחה הצורה הקולנועית הניסיונית והרדיקלית שלה. סרטה "מקומות בערים" (1998) כבר הוקרן במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן. סרטיה הבאים "מרסיי" (2004), "אחר הצהריים" (2007), ו"אורלי" (2011) זכו גם הם להערכה בפסטיבלים וביססו את מעמדה כקולנוענית. סרטה "הייתי בבית, אבל…" (2019) זיכה אותה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין.

הקרנות:
"הייתי בבית, אבל…" בנוכחות הבמאית – יום ב' 13.06 | 17:30
"מרסיי" – יום ג' 14.06 | 22:00
כיתת אמן – יום ה' 16.06 | 19:30

Para One

ז'אן־בטיסט דה לאובייר, המוכר בשם Para One, הוא אמן רב פנים הניצב בצומת שבין קולנוע למוזיקה. החל את הקריירה שלו כמפיק מוזיקלי, תחילה בהיפ הופ ולאחר מכן במוזיקה אלקטרונית דרך חברת המוזיקה שלו Marble , ובמהרה עבר ליצור אלבומי סולו משלו, "Épiphanie", "Passion" ו־"Club". מלבד היותו מלחין בולט, Para One הפיק עבור מגוון אמנים, כמו Birdy Nam Nam ולאחרונה אלבום הבכורה של מרים אבולואפה. עבודתו זכתה להכרה בתעשיית הקולנוע בזכות כתיבת פסקולים מקוריים לסרטיה של סלין סיאמה ("דיוקן של נערה עולה באש", "אמא קטנה" ועוד), בין היתר. Para One הוא גם במאי ומפיק של סרטים קצרים רבים. בשנת 2021 יצר את סרטו הראשון באורך מלא, "ספקטר: שפיות, טירוף והמשפחה" , ואיתו שחרר את פסקול הסרט, "Machines of Loving Grace".

הקרנות:
ספקטר: שפיות, שגעון והמשפחה – רביעי 15.06 | 22:00
כיתת אמן – חמישי 16.06 | 15:30