מפיק ובמאי, שהיה ליוצר המשפיע ביותר על תעשיית סרטי ה-B בפרט, ועל הקולנוע העצמאי האמריקאי בכלל. במהלך הקריירה הארוכה שלו הפיק קורמן 550 סרטים, וביים 50 נוספים, כולם יצירות דלות תקציב, מקוריות ומלאות דמיון ותעוזה. את דרכו החל בסוף שנות הארבעים כתחקירן בחברת פוקס, ולאחר שמכר את התסריט הראשון שכתב, הפיק ב-1954 את סרטו הראשון כמפיק עצמאי, "המפלצת מקרקעית האוקיינוס. הסרטים שכתב, הפיק וביים קורמן בשנות ה-50 היו מגוונים בטווח הז'אנרי שלהם - ממערבונים וסרטי גנגסטרים ועד סרטי מדע בדיוני, נעורים וקומדיות אימה. שיתוף הפעולה עם השחקן וינסנט פרייס בסדרת העיבודים לסיפורי האימה של הסופר האמריקאי אדגר אלן פו בשנות ה-60 הקנו לקורמן הצלחה והכרה בינלאומית. בשנות ה-70' הקים את חברת ההפקה וההפצה New World Pictures, ולאחר שמכר אותה, ייסד ב-1983 את Concorde-New Horizons, שנמצאת בבעלותו עד היום. את האוטוביוגרפיה שלו פרסם ב-1990 תחת הכותרת "כיצד יצרתי מאה סרטים בהוליווד, ולא הפסדתי פרוטה". בשנת 2009 עוטר על ידי האקדמיה האמריקאית לקולנוע בפרס אוסקר על מפעל חייו. במסגרת הפסטיבל יעניק רוג'ר קורמן כיתת אמן מיוחדת אודות יצירתו וחזונו קולנועי.

מילר החל את הקריירה הקולנועית שלו לאחר שעזב את לימודיו בגיל 19 על מנת לעבוד כעוזר במאי, אך את צעדיו הראשונים בתעשיית הקולנוע הצרפתי עשה כבר בילדותו, כשהשתתף כשחקן בכמה סרטים, וביניהם "ילד הפרא" (1970) וה"חדר הירוק" (1978), שניהם בבימויו של פרנסואה טריפו. ב-1993 ביים את סרטו הקצר הראשון "עמוק, עמוק", ומאז המשיך לכתוב ולביים סרטים קצרים, קליפים ופרסומות. מאז 1985 עבד עם אביו, הבמאי הנודע קלוד מילר, כעוזר במאי במספר פרויקטים, ביניהם "הפרחחית" (1988), "הפסנתרנית" (1992) ו"סוד" (2007). סרטו הארוך כבמאי "אני שמח שאמא שלי בחיים" (2009) שבויים במשותף עם אביו, הוקרן בהצלחה בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים של ונציה ומונטריאול. במהלך הפסטיבל יציג מילר את עבודתו "אני שמח שאמא שלי בחיים".

רוב אפשטיין מחזיק באמתחתו פרסי אוסקר ופרסי אמי רבים על עבודתו כיוצר קולנוע, במאי ומפיק. בשנת 2008 היה הראשון לקבל את פרס על מפעל חיים מטעם איגוד היוצאים התיעודיים האמריקאי. אפשטיין החל את הקריירה הקולנועית שלו כחלק מקבוצת היוצרים מריפוסה, עם הסרט התיעודי פורץ הדרך "השמועה התפשטה" (1977). הפרויקט הבא שלו היה הסרט התיעודי "חייו של הארווי מילק (1984), עליו זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר ובפרס מבקרי הקולנוע של ניו-יורק. "חייו של הארווי מילק" היווה את ההשראה לסרטו העלילתי של גאס ואן סנט "מילק" (2008), בו שימש אפשטיין כיועץ מיוחד. פרס האוסקר השני שניתן לו ולג'פרי פרידמן על סרטם התיעודי "חוטים משותפים: סיפורים משמיכת הטלאים" (1989), שנתיים לאחר שהקימו את חברת ההפקה המשותפת שלהם TELLING PICTURES. בין סרטיהם ניתן למנות את זוכה האמי "כוכבים בארון" (1995) ואת "סעיף 175" (2000), שעוטר בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס. בתחילת 2010 הציגו בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל ברלין את סרטם העלילתי הראשון ,"יללה". הסרט, בכיכובם של ג'יימס פראנקו וג'ון האם, מביא את סיפור העמדתה למשפט של יצירת המופת של אלן גינסברג, "יללה", בשנת 1957. במהלך הפסטיבל יציגו רוב אפשטיין וג'פרי פרידמן את סרטם החדש "יללה" ויעניקו כיתת אמן מיוחדת בנושא קולנוע תיעודי.

ג'פרי פרידמן החל את הקריירה שלו כילד, כאשר שיחק בהצגות באוף-ברודווי. מערכת היחסים שלו עם הקולנוע החלה בראשית שנות ה-70, כשהתמחה בחדר העריכה של יצירות מופת כמו "מגרש השדים" (1973) ו"השור הזועם" (1980). ב-1987 הקים יחד עם רוב אפשטיין את חברת ההפקות TELLING PICTURES. יצירתם המשותפת הראשונה, "חוטים משותפים: סיפורים משמיכת הטלאים" (1989), העוסקת בהתפשטות מגיפת האיידס בארה"ב, זכתה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. בין הפרויקטים הנוספים של השניים ניתן למנות את "כוכבים בארון" (1995) העוקב אחר ייצוגי ההומוסקסואלים בהוליווד, שזכה בפרס מיוחד בפסטיבל סאנדנס, ואת "סעיף 175" העוסק ברדיפה של המשטר הנאצי אחר ההומוסקסואלים בתקופת מלחמת העולם השנייה, שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס. בנוסף לעבודתו כמפיק וכבמאי, שימש פרידמן כמרצה לקולנוע תיעודי באוניברסיטת סטנפורד ובקולג' לאמנויות בקליפורניה. בתחילת 2010 הציגו פרידמן ואפשטיין בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל ברלין את סרטם העלילתי הראשון, "יללה". הסרט, בכיכובם של ג'יימס פראנקו וג'ון האם, מביא את סיפור העמדתה למשפט של יצירת המופת של אלן גינסברג, "יללה", בשנת 1957. במהלך הפסטיבל יציגו רוב אפשטיין וג'פרי פרידמן את סרטם החדש "יללה" ויעניקו כיתת אמן מיוחדת בנושא קולנוע תיעודי.

רק לאחר שסיים את לימודי התואר השני בלימודי הפילוסופיה של התרבות והפרשנות, פצח שרבן בלימודי בימוי קולנוע באוניברסיטה הממלכתית לאמנויות תיאטרון וקולנוע בבוקרשט. במהלך לימודיו כתב וביים סרטים קצרים ועבד בטלוויזיה כמפיק קדימונים וכבמאי של תוכניות שונות. עם תום לימודיו, התקבל לתוכנית בימוי קולנוע לתואר שני באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שם גם לימד קורסים עיוניים בתיאוריה קולנועית ובתולדות הקולנוע, תחת פיקוחו של התיאורטיקן אנדרו סאריס. הסרט הראשון באורך מלא אותו ביים, "אם אני רוצה לשרוק, אני שורק", שיוקרן בפסטיבל, זכה להצלחה גדולה בפסטיבל ברלין 2010 וקטף שני פרסים: דב הכסף - הפרס הגדול של חבר השופטים ופרס אלפרד באואר לחדשנות קולנועית. במסגרת הפסטיבל יציג פלורין שרבן את סרטו "אם אני רוצה לשרוק, אני שורק".

האמן ההונגרי שמעון סאבו פועל במגוון תחומי יצירה. מלבד עבודתו הקולנועית, הוא מפיק ומביים פרסומות וקליפים, מופיע כ-די.ג'יי., משחק בהפקות מרכזיות בתיאטרון ובקולנוע ומפרסם בלוג ספרותי מצליח. בין השנים 2002-2008, יצר סאבו מספר סרטים קצרים, כולם זכו לשבחים ולהצלחה בהונגריה ומחוצה לה. סרטו הארוך הראשון, "מטוסים מנייר", זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בשבוע הקולנוע ההונגרי בשנת 2009, הוקרן בפסטיבל הקולנוע בסטוקהולם ובתחרות של פסטיבל סן-פאולו. במסגרת הפסטיבל יציג שמעון סאבו את סרטו "מטוסי נייר".