פן אחד ימינה / איתמר חיימוביץ'
05.2.18

בסרטו "Involuntary", רובן אוסטלנד גורם לנו להתגעגע לתנועת המצלמה: תוך כדי שאנחנו חסרים אותה – אנחנו מצפים לה.

זהו סרט אפיזודי. בכל פרק ניתן לראות דמויות שונות משוודיה, בעלילות שאינן קשורות אחת לשנייה, כשהסרט שוזר את הפרקים ומעביר אותנו ביניהם. השוטים בו הם סטטיים, ארוכים, ממרחק ולא תמיד הנושא יהיה הדמות.

"Involuntary" משאיר המון מעיקרו לפרשנות הצופה וכדי להבין אותו יש ללכת לקראתו. אם כך, בין הבחירות האלה – איפה הסרט מדבר אלינו?

באחת הסצינות אנחנו רואים חבורה של נערות, אותן ראינו בסצינה הקודמת רוקדות לעיני מצלמה וקוראות בהתלהבות "כמו בפורנו", נוסעות באוטובוס שיכורות ומתעמרות בנוסע. בתחילה הוא מתעצבן ורוצה שיעזבו אותו במנוחה אבל מתקשר איתן יותר ויותר, כשלבסוף הוא מצטלם איתן (בסצינה הבאה נגלה שקנה להן אלכוהול). זו הסצנה הראשונה בסרט בה יש תנועת מצלמה. יהיו עוד כמה בסצינה הזו, והתכלית הפרקטית שלהן תהיה להראות את שני הצדדים בשיחה – אותו ואותן. דמות הגבר בסצינה הזו עוברת תהליך: ככל שהסצינה מתגלגלת תנועות המצלמה בין צדדי הפריים – הבנות והגבר – מתקצרות, עד לכדי מצב שבו הפריים הסטטי כולל את כולם.

בסצינה אחרת אנו רואים נהג אוטובוס בעימות עם נוסע. הוא הולך לקראתו ולקראת המצלמה, כאשר הנוסע יושב מאחורי המצלמה. כשהנהג צעד לקראתו בנחישות, חשבתי – האם יזיזו את המצלמה? מה הסרט יבחר להראות לנו עכשיו?

לסרטו החדש והמהולל, "הריבוע", ולכל סרט אחר של אוסטלנד בו אצפה, אגש בציפייה לרגעים קולנועיים כאלה: שמניחים מולך את הקולנוע וגורמים לך להסתכל לו בעיניים. בין אם מדובר בכורח הפריים ובין אם בבחירה אומנותית, כשראיתי את התנועה הזו היא גרמה לחשוב על השפה הקולנועית של הסרט. במיוחד בסרט בו תפיסת העולם ונקודת המבט של היוצר הן מרומזות בלבד, השאלה שתנועת המצלמה עוררה, מצדיקה אותה.

מתוך " Involuntary" של רובן אוסטלנד; האם הוא יזיז את המצלמה?